אחריות משפטית

סיכום שיעור 9

זהבה יונה

זהבה יונה

פרטי הסיכום

קורס: אחריות משפטית

מספר השיעור: 9

סיכום השיעור

קורס אחריות משפטית – מרצה: מר עובדיה כהן

מגישה: זהבה יונה – ת.ז. 055256200

סיכום שיעור מס’ 9 – מאפייני המשפט המנהלי – מיהו?

המשפט המנהלי שייך לתחום המשפט הציבורי, לא מדבר על גירושין, או על משפט בעבודה ולא על חברות עסקיות.  הוא עוסק בסמכותן של הרשויות המנהליות, במסגרת ההליך המנהלי החל בעבודתן ובהפעלת שיקול הדעת המנהלי ולבסוף, בהחלטות ובמעשים המתבצעים על ידן.  בודק או יש אפליה ושיקולים זרים.

כללי המשפט המנהלי מסדירים את היחסים הפנימיים של המנהל הציבורי, לדוגמה: היחסים בין הממשלה לשר פלוני, או היחסים בין שר לבין הדרג המקצועי במשרד עליו הוא ממונה. בנוסף, המשפט המנהלי מסדיר את היחסים שבין הרשות המנהלית לפרט (האזרח), ובין הרשות המנהלית לעסקים ולתאגידים.

המשפט המנהלי שייך לרשות המבצעת. בית המשפט מעביר ביקורת על הרשות. ביהמ”ש רוצה לדעת שאתה פועל לפי הסמכה. אותו משפט מנהלי, שבאמצעותו ביהמ”ש מבקר ופוקח עין – מפקח בין הרשויות.

פעולה שתיעשה רק עפ”י הסמכה.

אם ימצא שההחלטה של  הרשות המנהלית פגומה, יחזירו לאזרח את זכותו.

הדבר העיקרי שהמשפט המנהלי עוסק בו: הוא מסדיר את היחסים בין הרשות המבצעת לעסקים ולתאגידים. הוא מקבל רשות לגשת לבג”צ -לעליון ולומר “נדפקתי”.

פרק הזמן בו ניתן לפעול במסגרת הליך מנהלי הוא מוגבל לזמן קצר. ברגע שמזהים שהרשות המנהלית פגעה באזרח מיידית ללכת ולפתוח עתירה נגד הרשות המנהלית לבית המשפט העליון.

המשפט המנהלי עוסק באופן פעולתה של הרשות במבצעת. על כן, המשפט המנהלי מבטא גם עקרונות דמוקרטיים (כמו: הבטחת הגינות, שוויון ואי-אפליה, אלמנט הסבירות בהחלטה המנהלית.

אסור להשהות את התלונה למשל לעוד שנתיים. יש סיכוי שהתלונה תבוטל. רוצים שלא יהיה שיהוי. האזרח שלא יטורטר והתביעה תהיה רעננה וטרייה.

שיהוי:  בית המשפט יקבע מהו זמן סביר עד חודש ימים שיש לפנות לבג”צ, למחוזי, או לעליון ולא לשלום ומיד מבקשים: (ביטול החלטת הרשות, או פיצוי על החלטת הרשות).

באים להגן על אינטרסים אישיים וגם של קבוצות. אפשר לפנות לעמותת “עוגן” והם יכולים לפנות בעצמם ולגשת לבג”צ.

תפקידם של ביהמ”ש והרשות המנהלית:

  1. הרשות המבצעת היא רשות חזקה עם הרבה כוח, במסגרת כוחה צריך לבדוק שהיא לא מנצלת את כוחה לרעה.
  2. לתת שירותים לאזרח.
  3. להוציא תקנות שמפרשות את החוק.

אנו בוחרים את המפלגה השלטת על פי הרוב. (את הממשלה והשרים), אנו רוצים שהם יפעלו

עפ”י סטנדרטים דמוקרטיים. הציבור צריך ורוצה להרגיש שהוא מאמין ברשות המבצעת, כי

הרשות הזאת נבחרה בזכות האזרח שבחר בו ברוב קולות.

 

 

למשפט המנהלי יש ביקורת שיפוטית על ההחלטות של הרשות המבצעת.

ביקורת זו נעשית במסגרת עתירות לבג”צ, כנגד מעשה או מחדל של רשות מרשויות המדינה.

כנגד מעשה: הייתה צריכה לפעול או נגד מחדל, או מעשה שלא נכון של פקידי ציבור והחלטות

ממשלה.

מיהם הרשויות והגופים שהמשפט המנהלי חל עליהם?

כולם נמנים עם הרשות המבצעת. (כמו: הממשלה, משרדי הממשלה, פקידי

ציבור, עיריות ורשויות מקומיות) .כל הגופים הציבוריים שהוקמו מכוח חוק ציבורי ויש גם

אפשרות לפנות לבתי משפט לעניינים מנהליים ופניות לפסילתה של חקיקת משנה (תקנות)

הנידונות במערכת בתי המשפט הישראלי ורשויות מנהליות .הן גופים שהוקמו מכוח חוק ונמנים

עם הרשות המבצעת – הממשלה ומשרדיה, השלטון המקומי – עיריות ורשויות מקומיות.

גופים ציבוריים שהוקמו מכוח חוק – רשות השידור, רשות שדות התעופה, חברות ממשלתיות וגם

חברות ועמותות פרטיות הפועלות מתוך סמכות שהקנה להן החוק, או שהן בעלות זיקה לשלטון

או גופים שעליהם למלא תפקידים חיוניים, שעל השלטון למלא. (למשל: עמותות פרטיות כמו:

זק”א, חברת “קדישא”, “מגן דוד אדום”).

 

המשפט המנהלי – על אילו מישורי פעילות של הרשות הוא חל?

המשפט המנהלי חל על פעולותיהן של הרשויות המנהליות, כאשר הן נעשות בתוקף היותן רשויות

שלטון. בעת של פעולותיהן בעלות אופי של פיקוח ורישוי בעירייה.

לדוגמה: פעולות שנעשות ככל גורם בשוק הפרטי, כמו: כריתת חוזים, גרימת נזיקין.

המשפט המנהלי משתרע על מישורים שונים ובהם המישור המאפשר את סמכותם – הליך קבלת ההחלטות שלהן נבדק שיקול הדעת שהפעילו ואז מתקיימת הביקורת השיפוטית.

הסבר: רק שההחלטה בהיותה ראשות שלטונית לדוגמה: כנגד בטל”א – פעולות בגוון ציבור).

אם הממשלה כורתת חוזים עם משרד פרטי למשל: (שירותי הסעדה) – הוא הגוף הפרטי אם הוא לא מעסיק לפי חוקי העזר חוקי המגן (שעות עבודה ומנוחה, שעות הריון),  יש לפעול ביושר ובתום לב.

גוף פרטי: זה לא מוציא את העובדה שהוא אחראי שהמעשה יתקיים בהתאם לחוק ולדרישות

הדמוקרטיה. צריך שתהיה הנגשה שווה שהממשלה מעבירה: למשל: שבמכרזים לא יהיה העדפות

לקבוצה מסוימת חלש מול חזק, מול יחסי כוחות לא שווים, כשהשירות לא טוב, בעיקר שזה

קשור לקשרים ולא לכישורים, כל המעשים הללו חייבים להיבדק וגם לגשת ולהתלונן.

 

גופים מכוח החוק וגופים דו מהותיים

  1. 1. גופים מכוח החוק ששייכים למשפט המנהלי

              א.          הממשלה ומשרדיה.

              ב.           השלטון המקומי – עיריות ורשויות מקומיות.

              ג.           גופים ציבוריים, שהקמתם הוסדרה בחקיקה מפורשת. לדוגמה:

                            רשות השידור, רשות שדות התעופה, חברות ממשלתיות ….

  1. גופים דו מהותיים:

              תאגידים ועמותות פרטיות בעלי זיכיון מטעם הרשות המנהלית לספק שירות חיוני לציבור באופן מונופוליסטי ובעלי סמכויות סטטוטוריות והן פועלים כ”ידה הארוכה של הרשות המנהלית” ומתוקצבים על-ידי הרשות המנהלית (כמו: חברת “קדישא” ,     “מגן דוד אדום”).

 

הסמכות המנהלית של הגוף המנהלי – עיקרון חוקיות המנהל

 

הרשות המנהלית רשאית לפעול רק כאשר היא מוסמכת לכך. הסמכות לבצע פעולה כללית או

פרטנית, ניתנת לרשות מפורשות או לא רק עפ”י חוק.

הרשות מאופיינת בעצמאות שיקול הדעת של הרשות לפעול.

הסבר: הסמכות לבצע ע”י:

פעולה כללית: של כל המשרד.

פעולה פרטנית: של כל אחד ואחד מהעובדים.

 

עקרון חוקיות המנהל:

חל על כלל פעולותיה של הרשות המנהלית וקובע כי הרשות מוסמכת לבצע, אך ורק פעולות

שהחוק הסמיך אותה לבצען וכל מה שאינו מותר הוא אסור.

כלומר: הרשות המנהלית איננה רשאית לבצע פעולות בלא סמכות חוקית והיא איננה רשאית

לבצע פעולות, תוך חריגה מסמכות חוקית, ואם הפעולות בכל זאת יתקיימו, הן תחשבנה לבטלות

מעיקרן.

הסבר: תראה לי מאיזה כח אתה פועל? האם אתה פועל מתוך סמכות חוקית?

אתה לא רשאי לבצע פעולות שחורגות מהסמכות החוקית.

חובה להגשים את עקרון שלטון החוק מן ההיבט המהותי – במסגרתו:

  1. חובה על הרשות להימנע מלפגוע בזכויות יסוד שיש לאדם/אזרח.
  2. גם מההיבט הפורמלי – שבה הרשות אינה יכולה לפעול בלא הרשאה חוקית!!!

 

ט י פ:  אם ראיתם פעולה של רשת שנעשתה שלא מכוח חוק והסמכה, מיד לפעול ולהתלונן ויכול להיות שנקבל פיצוי כספי רטרואקטיבית..

              לדוגמה: אם הרשות פגעה בזכויות יסוד: הרשות שמה מצלמה, שלא בתוך המסגרת, זה נגד חוקי יסוד, נגד הפרטיות, נגד השוויון, נגד התעמרות, החופש להתאגד, חופש התנועה,

              כל אחד זכויות היסוד של כבוד האדם וחירותו, עשויים לבטל את ההחלטה של הרשות, אם מצאו פגיעה להתאגד עם ועד ועם ההסתדרות לדוגמה.

 

 

 

 

 

פיקוח על תקציבים

עקרון חוקיות המנהל מבטיח כי  הרשות המנהלית תבצע פעילויות של גביית כספים מהאזרח,

כמו גם הוצאת כספים לטובת הציבור באופן אחראי ומסודר, ורק בהתאם לסמכויותיה

המוגדרות בחוק ולתפקידיה הידועים רק מכוח הרשאה חוקית בלבד, (למשל: חוק יסודות

התקציב).

ח ש ו ב!!

אין שום גוף במדינה, שמותר לו להוציא תקציבים ומשאבים אחרים, בלי אישור שניתן לו עפ”י

יסודות התקציב. כל הגופים והמשרדים מחויבים להם.

לדוגמה: אתה מנהל הנמל ואתה מקבל החלטה לתת לי כוננויות. אתה צריך לבקש אישור. ואם

אגף התקציבים/החשב הכללי מאשרים, אתה מסודר, כי אתה פועל עפ”י החוק.

אם אתה מבצע חריגה בתקציב, של הוצאה גדולה במשרד, ישנו ספר התקציב (מספרים של כל

ההוצאות לפי נושאים בכל ארגון משרדי).  אי אפשר להעביר תקציב בין סעיפים.

רק עם אישור – חייב לפעול עפ”י חוק.

זה התקציב של האזרחים, זה לא חברה פרטית.

משרד ממשלתי/חברה ממשלתית מאד מקפידה על ניהול הכספים. זה לא פרטי.

התפיסה היא: גם במחיר של סרבול, משרד ממשלתי חייב לנהל את תקציבו למול מנכ”ל, שר

מטעמו למול האזרחים, מתוך שקיפות.

 

הסמכות המנהלית של הגוף המנהלי – עקרון חוקיות המנהל

 

עיקרון חוקיות המנהל מתייחס להגנה שהוא נותן ב- 2 רמות: מי שאין להם כל זכות לקבל החלטה

א.          סמכות מוסדיתכאשר הרשות המנהלית , כמוסד אינה מוסמכת לבצע את הפעולה.

ב.           סמכות פרסונאלית – כאשר הגורם המבצע בתוך הרשות המנהלית, כבעל תפקיד, אינו מוסמך לבצע את הפעולה.

עקרון חוקיות המנהל מבטיח, כי נטל ההוכחה שפעולה נעשתה בסמכות, יהא על הרשות

המנהלית. על בעל הסמכות נטל ההוכחה.

אם המעסיק טוען: עליו נטל ההוכחה שהפעולה נעשתה בסמכות. מי שטוען נדרש להביא הוכחות

וראיות והמעסיק – עליו נטל ההוכחה אם הייתה סמכות או שלא.

 

דרישת ההסמכה החוקית במדינה דמוקרטית

ההסמכה איננה רק של חוק, אלא גם של חקיקת משנה – תקנה – תקנת השר שהורחב

 

 

 

 

דרישת ההסמכה החוקית:

א.          הרשות המנהלית יכולה לפעול מכוח הסמכה שניתנה לה בחקיקה ראשית, ולחילופין, מכוח הסמכה שניתנה לה בחקיקת משנה (תקנה). המבוססת על חקיקה ראשית מפורשת.

ב.           ככל שפעולות הרשות פוגעת בזכות מוגנת חזקה יותר, כך תידרש הרשות להראות כי ההסמכה שניתנה לה לפעולה זו היא מובהקת יותר.

לפיכך: כאשר הרשות פוגעת בזכויות יסוד חוקתיות, למשל: ידרוש בית המשפט רף גבוה של

הסמכה חוקית – הסמכה ברורה מפורשת וספציפית ולא יסתפק בהרשאה כללית.

אם הרשות השפילה אותך, פעלה בניגוד עניינים, הפלתה אותך, נהגה בחוסר שוויון, פגעה לך

בפרטיות, הדרישה שהרשות תראה הסמכה ראשית, שתהיה מאד מדויקת ופרטנית.

בית המשפט בודק אם הפגיעה נוגעת בחוקי יסוד כבוד האדם וחירותו. אז אפשר לגשת לרשות

ולדרוש: איפה החוק מסמיך אתכם.

אם יש פגיעה בחוק יסוד האדם  וחרותו – פגיעה יסודית – פה ירצו לראות חקיקה ראשי ולא חקיקה משנית.

 

חריגים לעיקרון של חוקיות המנהל

  1. הפעלת שיקול דעתמי שיקבע אם יש שיקול דעת לגיטימי זה רק בית המשפט. (זה כמו: סעיף סל).

              בית המשפט עשוי בנסיבות מסוימות לקבוע כי הרשות המנהלית פעלה מתוקף סמכותה, גם בלא הסמכה שבחוק, כל עוד פעילות זו מהווה חלק מהפעלת שיקול דעת לגיטימי, הנדרש, לצורך מילוי תפקידה הספציפי.

חריג זה נכון במיוחד במקרים הבאים: במקרים שאין הסמכה ואין תקנה ברורה:

א.          פעולת הרשות מגנה על זכויות אדם, או על תקנת הציבור.

למשל: בנושאי: ביטחון, רווחה, אוכלוסייה ענייה, הרשות יכולה לפעול בקשר לזכויות אדם עם אישור של ביהמ”ש, שיאשר לה שזה לגיטימי, כשמדובר ביסוד האדם וזכויותיו,  אז יינתן האישור.

ב.           ניתן על דעת ביהמ”ש להקיש מהסמכתה של  הרשות לעסוק בסוגיה אחת לגבי סמכותה לעסוק בסוגיה דומה.    

בית המשפט מתייחס אל העדר ההסמכה כאל לקונה (חלל ריק ולכן מותר לי לפעול) ולא כאל עניין שלילי ועל כן קובע, כי היא מוסמכת לפעול בסוגיה דומה.

אם ביהמ”ש יראה שבמקום אחר הייתה פעולה גם ללא סמכות של חוק, היה משהו תקדימי, הנטייה תהיה להקיש לפעול. החוק לא עשוי בכוונה לא לפעול.

כשאין חוק – צריך שיקול דעת – צריך שתהיה הגנה על זכויות האדם גם כשאין חוק.

ג.           מתי ביהמ”ש יתייחס גם אם אין חוק ולא תקנה? כאשר פעולת הרשות עולה בקנה אחד עם מציאות חיים משתנה ומתפתחת והחקיקה איטית מכדי להדביק את קצב המציאות המשתנה. לדוגמה: בהקשרים טכנולוגיים.

אם ביהמ”ש יראה שינוי בנסיבות החיים: יש טכנולוגיה חדשה, אבל אין לך הסמכה, כי עד היום לא עשו חוק, לא הספיקו שיעבור בחקיקה, בכדי לאשר זאת. אם שיכנת – זה לקונה – חור שחור, משהו שקודם לא התייחסו ובעתיד כן צריך להתייחס. ביהמ”ש לא יחכה עוד כמה שנים , הוא יאשר לרשות, גם אם אין חוק ותקנה. כי זה קשור למשהו במשתנה במהירות – טכנולוגיה מהירה.

 

 

החריג השני לעיקרון החוקיות הינו: הסמכות השיורית-פררוגטיבית – כשאין חוק ואין הסמכה

סעיף 11 לחוק יסוד הממשלה קובע: כי “הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, כל פעולה

שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת” ומקנה לה סמכות לפעול שלא על-פי בסיס

חקיקה שבו קיים לקונה – “חלל מנהלי”.

אך זה רק בהתייחס לפעולות בעלות אופי ביצועי, שאותן מבצעת הממשלה, או גופים שלהם

אצלה את סמכויותיה במסגרת “חלל מנהלי, שבו היא פועלת.

כשיש לקונה “חלל מנהלי” , מותר לפעול.

לדוגמה: אם בטל”א יראה לנכון שאין לי הסמכה בחוק, אך פעלתי, כי הפעולה הזאת לא נמצאת על אף רשות אחרת בחוק, אז אפשר יהיה לפעול.

מתן סעד מן הצדק“:  יכול יו”ר ביהמ”ש – בג”צ אומר: אין כאן הסמכה, אם ביהמ”ש לא יפעל, תהיה פגיעה ברווחת האנשים, זה  נמצא בידו של בית המשפט.

עיקרון סמכויות העזר:

סמכויות עזר זה עוד סוג של הסמכה. משמעותה: שאם הרשות, אין לה הסמכה ואם היא טוענת שהיא צריכה לפעול לסיוע לאזרח, אזי ביהמ”ש יתיר זאת.

 

השתק הרשות – מהו?

זאת בניגוד לעיקרון חוקיות המנהל, ייתכנו מצבים בהם הרשות המנהלית פועלת לטובת האזרח,

בניגוד לעיקרון חוקיות המנהל ולאחר מכן מבקשת לבטל את פעולתה המיטיבה מכוח עיקרון זה.

לדוגמה: העירייה מתירה לאזרח לסגור מרפסת בלא סמכות ואז מבקשת לבטל את ההיתר.

במצבים כאלה, עשוי האזרח לטעון טענת השתק, כלומר: כי הרשות מנועה מלטעון נגד פעולות שביצעה מיוזמתה ושהובילו להסתמכותו עליהן, אף אם נעשו בלא סמכות, כלומר – אף אם היו מנוגדות לעיקרון חוקיות המנהל.

הסבר: שנתיים ידעתי שבניתי מרפסת והשהייתי את זה. לא אמרתי דבר. ועכשיו יש לי מרפסת

ושאלתי היא: מה עם כל הכסף שהוצאתי על המרפסת?

במצבים אלה: נגיד: למה הרשות שתקה. אני השקעתי כסף. הרשות מנועה כנגד הפעולות,

אפילו שנעשו ללא סמכות. או שתישארו עם המרפסת, או שינתן פיצוי מלא.

ביהמ”ש נוטה לא לקבל טענת השתק, הוא מעדיף לא להשאיר את המרפסת.

ככלל, בית המשפט נוטה שלא לקבל טענות השתק, אלא להחיל את עיקרון חוקיות המנהל,

תוך קביעה, כי פעולותיה של הרשות המנהלית נעשו הלא סמכות ועל כן הן פסולות.

 

 

 

 

 

 

 

הסמכות המנהלית של הגוף המנהלי

עיקרון פעולתה של הרשות המוסמכת

גורם מנהלי שהוסמך לבצע תפקיד מוגדר על-פי חוק – והוא בלבד יבצע את התפקיד, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי.

עיקרון זה מתמקד בשאלה: למי העניק המחוקק את הסמכות?

עיקרון זה קובע כי הגורם המוסמך, שהוא בדרך כלל גורם מקצועי, נהנה מעצמאות בהפעלת שיקול דעתו, תוך ביצוע התפקיד שהוטל עליו והוא חייב לבצע את התפקיד, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי.

במסגרת ביצוע תפקידו: הוא לא יהיה כפוף לגורמים מנהליים אחרים, גם לא כאלה המצויים מעליו ובכירים ממנו ואין עליו כל חובה להישמע להוראותיהם.

לדוגמה: פקיד תביעות יש לו הסמכה הוא מקצועי. מנהל הסניף – אין לו הסמכה.

ביהמ”ש אומר: אתה פועל בהתאם למקצועיות שלך בלבד ולא כאלה הנמצאים מעליו ובירים ממנו – אין להישמע להם.

ועם זאת, יש חריגות: מציאות החיים היא מורכבת יותר מן העיקרון המשפטי ובפועל, דרגים היררכיים בכירים מסוגלים להשפיע על דרגים נמוכים יותר בדרכים שונות.

ביהמ”ש נותן חריגות לדרגים היררכיים, המסוגלים להשפיע על הסוגייה. ביהמ”ש הוא גמיש –

וזה מסתדר עם החיים.

הפסיקה אומרת: כן נכון זה רק מקצועי, אך ישנם גורמים בדרגים גבוהים יותר, בואו נשמע את שיקול דעתם ואנו נאשר זאת.

לדוגמה: הרשות המנהלית מוסמכת ולפעמים חייבת להתייעץ בגורמים אחרים, כוול דרגים

בכירים ממנה, לשם הפעלת שיקול געתה וייתכן שהתייעצות זו תוביל לקבלת עמדותיהם במקרה הנדון.

דוגמה נוספת:  כאשר הרשות המנהלית כפופה ישירות לגורם מנהלי בכיר יותר ויתכן כי אותו גורם בכיר יהיה בקיא בסוגיה הנדונה והוא בעל שיקולים רלוונטיים, כיצד יש להכריע בסוגיה?

שהם יותר רחבים משיקוליה של הרשות המוסמכת וזה לכשעצמו יצדיק את קבלת החלטתו. יש כאן ראיה רחבה יותר וביהמ”ש יקבל את רצון הדרג הבכיר יותר.

בית המשפט מתאים את עצמו בכל מצב. לפקיד הזה יש סמכות עפ”י החוק, אך קורה שגם מתייעצים עם הבוס ואז משנים את ההחלטה.

אצילת סמכויות

הרשות המנהלית יכולה לאצול את סמכויותיה, כלומר: את האפשרות להעביר שיקול דעת ולמלא

תפקיד אליו הוסמכה לפי חוק – לגורם אחר. זאת בתנאי שהחוק מסמיך אותה לבצע אצילה

באחד מהאופנים הבאים:

א.          אצילת סמכויות מפורשת

              הממשלה יכולה לקבל החלטה כגוף אחד רק בעניינים כמו: ביטחון, מגיפות, אך היא יכולה להאציל סמכויות על השר, לטפל בשמם בנושאים שונים.

יש להעביר שיקול דעת לגורם אחר, או מגוף לארגון, או בתוך הארגון, זאת בתנאי שהחוק מאציל לך אצילה.

              אם החוק מאציל את הסמכות של ועדות לגופים אחרים, יש להעביר את שיקול הדעת לפי חוק לגורם אחר. ז”א, שהחוק הסמיך את הרשות לאצול את סמכויותיו לגוף אחר, צריך שזה יהיה כתוב.

החוק מסמיך באופן מפורש את  הרשות לאצול את סמכויותיה.

 

ב.           אצילת סמכויות מכלאא

ייתכנו מצבים חריגים, בהם ביהמ”ש יכיר גם באצילה משתמעת מכללא וזאת לאור מגוון שיקולים רלוונטיים.

יתכנו מצבים חריגים: ביהמ”ש יכיר גם בהאצלה משתמעת (כנראה שאף אחד לא התנגד להאציל). אם בשני הנושאים החוק התיר לגורמי חוץ , זה שיקול דעת של הרשות השופטת אם להאציל.

ג.           אם כוונת המחוקק מאפשרת לדעת ביהמ”ש אצילת הסמכויות. ז”א: אם כוונת המחוקק מאפשרת לדעת ביהמ”ש אצילת סמכויות. נכנס לנעליים של המחוקק.

ד.           אופי הסמכויות: ככל שמדובר בסמכות שיפוטית, או כמו שיפוטית, או בסמכות חקיקה, כך ייטה ביהמ”ש, שלא לאפשר אצילה. ז”א: אם ישנם נושאים בעניינים משפטיים של קבלת החלטות, הכיוון שלא לאשר אצולה שאינה ברורה.

ה.          היקף האצילה ותוכנה:  ככל שמדובר באצילה גורפת, או באצילת סמכויות, הנוגעות לקביעת מדיניות רחבה, כך ייטה ביהמ”ש שלא לאפשרה.

ז”א: אם לא ברור שמדובר בהאצלת סמכויות של משרד שלם ולא כתוב בפירוש,  ביהמ”ש יטה שלא לאפשר. כי זה ברומו של עולם. ביהמ”ש יטה להחמיר, אם מדובר במדיניות.

ככל שהאצילה מעבירה שיקול דעת רחב, או שאינה מותירה את ההחלטה הסופית בידי הרשות המקורית. כך ייטה בית המשפט שלא לאפשרה.

              ז”א” ככל שהאצילה מעבירה החלטות שלא ניתן לשנותם והן החלטות חשובות, כך ביהמ”ש לא יאפשרה.

ו.           סמכות שבחובה לעומת סמכות שבשיקול דעת: ככל שמדובר בסמכות שבחובה, ייטה ביהמ”ש שלא לאפשר את האצילה.

ככל שהעניינים יותר מרכזיים, ביהמ”ש לא יאפשר לגוף שלישי להאציל סמכויות.

ז.           אצילה אנכית לעומת אצילה אופקית: ככל שהרשות אוצלת סמכויותיה לגורם הכפוף לה במערכת יחסים היררכית (אצילה אנכית), כך ייטה ביהמ”ש לאפשר את האצילה.

ח.          כאשר קיים חשש כי האצילה נעשתה, תוך ניגוד עניינים, ייטה ביהמ”ש שלא לאפשרה. מגוף אחד לגוף אחר.

ט.          הרשות המנהלית מוסמכת לבטל את האצילה בכל עת ולהחזירה לטיפולה. זה עקרון משפטי זאת מוסכמה.

י.           אצילת סמכויות איננה פוטרת את הרשות המנהלית מאחריות והיא מוסמכת להנחות את הגורם לו הואצלו הסמכויות וגם לפקח על פעילותו.

לדוגמה: ישנה מחלקה שמטפלת ברכש והם עוסקים בהרבה מכרזים. יש לשר יכולת להאציל לגוף חיצוני במכרזים בנושאים: כמו: סייבר, ביטחון. זה יותר זול. זה בנושאי הליבה. כמו: מחשוב, הסעדה, שירותי ניקיון. צריך לקבל אישור להאציל.

בכל מה שקשור למדיניות, אין אישור להאציל.

יא.         האצילה איננה מרוקנת מתוכן את סמכויותיה של הרשות, אשר יכולה להוסיף ולהפעיל את שיקול דעתה תוך מילוי תפקידה במקביל לגורם המואצל.

גוף שמאציל לזה שמתחתיו, יש חובת התייחסות. אין התנגדות.  הרשות תמיד תהיה מוסמכת לבטל את האצילה.

יב.         במקרה של חילוקי דעות בין הגורם המאציל לגורם הנאצל, תגבר דעתו של הגורם המאציל, שהיה בעל הסמכות במקור. שלא יהיה מצב שזה בורח מאיתנו. אני נותן לך, אך בפועל: אני קובע את נוהל העבודה.

הגורם המאציל הוא הכוח הגובר.

 

יג.          על אצילת הסמכויות להיעשות בהתאם לכללי המשפט המנהלי, עפ”י כללי הצדק הטבעי ובהתאם לעקרונות של הגינות, שוויון, סבירות ומידתיות, כלומר, אם ההנהלה של המשרד, האצילה סמכויות בנושא מסוים: לעובדי קבלן, או ליחידת סמך מסוימת,  חובה שאלו ייצמדו לכללי המשפט המנהלי.

 

הסדרים פרטניים לאצילת סמכויות:

אצילת סמכויות מכוח חוק-יסוד: הממשלה

א.          סמכות הנתונה על פי דין לממשלה, רשאית הממשלה לאצול לאחד השרים.

ב.           סמכות הנתונה לאחד השרים, על-פי חוק, או שהועברה לו על-פי סעיף 22ב’, למעט סמכות להתקין תקנות, רשאי השר לאצול, כולה, מקצתה לעובד ציבור.

עפ”י סעיף 22ב’,  רשאי השר לאצול לעובדי הציבור, אם הסמיך אותו השר לכך, יכול להסמיך את עובדי הממשלה.

ג.           סמכות שהממשלה אצלה לשר, בלבד סמכות להתקין תקנות, רשאי השר לאצלה, כולה,

או מקצתה, לעובד ציבור, אם הסמיכה אותו הממשלה לכך.

ד.           סמכות הנתונה לממשלה או לשר, כולל חובה המוטלת עליהם, יחולו, אם אין כוונה אחרת שמשתמעת מן החוק, המקנה את הסמכות, או המטיל את החובה לעובד הציבור הנמצא בכפיפות אליהם.

הממשלה רשאית לאצול לשר את סמכויותיה מכוח הדין, למעט סמכויותיה מכוח החוק עצמו.

כל עוד אין כוונה אחרת, שמשתמעת בדין, יכול שר לאצול את סמכויותיו, כולל סמכויות

שהואצלו אליו בידי הממשלה,  כל עוד היא הסמיכה אותו לאצול אותן הלאה, תפקידים כאלה,

בין שהם נתונים לפיקוחה הישיר של הממשלה ובין לאו.

 

עילת הסבירות בפעולת הגוף הציבורי

עילת הסבירות היא עילה בתחום המשפט המנהלי, המשמשת בתי משפט, לשם פסילת פעולה

מנהלית, במסגרת הביקורת השיפוטית.

בית המשפט ייטה לפסול את החלטת הרשות בעילה, שפעולת הרשות המנהלית לוקה ב”חוסר

סבירות”, או, “חוסר סבירות קיצוני”.

 

הגדרת מושג הסבירות במשפט המנהלי

לפעמים שופטים יפסקו, כי החלטה/פעולה מנהלית שנדונה בפניהם היא בלתי סבירה, בשום

שהיא נשענת על שקילת שיקולים זרים, הפליה, היעדר הליך תקין וכו’.

אך לפעמים, יטען העליון, שהשימוש בעילת אי הסבירות הינו עצמאי והמשמעות הינה, שבית

המשפט פוסל את החלטת הממשל משום שלדעתו החלטה זו, מהותית, איננה סבירה.

כיום משמשת העילה

הרבה פעמים לפסילת חוקי עזר עירוניים וגם לפסילת פעולות של הממשלה

או משרדי הממשלה.

 

הרחבת השימוש בעילה של אי-סבירות בפסילת החלטות הרשות

עם השנים נתן בית המשפט העליון ביטוי גובר להכרה בעילת הסבירות, כעילה עצמאית!!!

החורגת ולא קשורה בהכרח לעילת החריגה מסמכות.

כחלק מהשינוי, בוטלה ההבחנה בין פסילת תקנות, או חוקי עזר עירוניים, שחוסר הסבירות שלהן

תורגם עד עתה לחריגה מסמכות החקיקה, לבין ביטולן של פעולות פרטניות של המנהל.

 

בפס”ד בבג”ץ נגד שר התחבורה, ציין השופט מאיר שמגר כי: חוסר הסברות מתבטא לפעמים

באפליה פסולה, בהבאה בחשבון של שיקולים, הזרים לעניין, באי הבאה בחשבון של שיקול

מהותיאך יכולה אי-הסבירות גם להתגלות, כאשר היא עצמאית לגמרי.

לדוגמה: יכול להיות שייווצרו נסיבות בהן לא נשקל ע”י הרשות המיניסטריאלית שיקול זר

והובאו בחשבון אך ורק שיקולים שהם רלוונטיים לעניין, אך לשיקולים הרלוונטיים השונים

יוחס משקל בפרופורציה כ ה מעוותת בינם לבין עצמם, עד שהמסקנה הסופית הפכה להיות

מופרכת מעיקרה ובשל כך, לבלתי סבירה לגמרי.

עילה מתרחבת זו הפכה לעילה המרכזית בביקורת המשפטית של הממשלה.

מגמה מתרחבת זו היוותה אינדיקציה נוספת להתגברות האקטיביזם השיפוטי של הנשיא אהרן

ברק בתחילת שנות ה-90 והגדלת חלקו של בית המשפט העליון, בקביעת המדיניות הציבורית

והעצמת כוחו לעומת שתי הרשויות האחרות.

המושג סבירות: מושג עצמאי בפני עצמו. יש אי-הגיון מהותי. פעולה אחרת והיא חיה ונושמת.

כיום: ח”כ איילת שקד, יריב לוין ושרגא פרידמן סוברים: שצריך לחזור לימים שנותנים יותר

לרשות המבצעת, זה מבטא ונותן יותר חופש לרצון העם.

היום, אי-הסבירות מתחילה להתרחב לשיקולים זרים וזה נעשה בעייתי מאד.

זה מראה שהרשות השופטת משתלטת על הרשות המבצעת ובעקבות כך: רוצים לעשות פסקת

התגברות.

 

אקטיביזם שיפוטי: בשנות ה-90 של הנשיא ברק, בית המשפט לא רק שופט, הוא גם קובע לנו

מדיניות ציבורית.

 

בפס”ד דפי זהב: הנשיא ברק קבע שטענת אי-הסבירות עומדת כעילת פסלות גם לכשעצמה.

בדבריו, הציג השופט בקר ארבעה כללים נפרדים לשימוש בעילת הסבירות:

א.          העילה תשמש גם ללא הצטרפות לעילות המסורתיות של שקילת שיקולים סרים, אפליה.

ב.           בית המשפט לא יבחן מה סביר ונכון בעיניו, אלא מהו המעשה הסביר מבחינה אובייקטיבית. איזו פעולה יכולה להיעשות בידי “עובד הציבור הסביר“.

ג.           פעולה מנהלית תיפסל מעילה עצמאית של אי סבירות, רק אם קבע בית המשפט, שהיא בלתי סבירה באופן “קיצוני ומהותי“.

ד.           כאשר יקבע בית המשפט כי לא ניתן המשקל הראוי לכל איד מהשיקולים הרלוונטיים שבפני הרשות, תיפסל ההחלטה בשל חוסר סבירות.

בגישה המרחיבה לשימוש במונח הסבירות, ביהמ”ש נתן משקל יחסי בלתי סביר לאינטרסים

השונים הראויים להישקל. תפקיד זה לא קיבל ביהמ”ש על עצמו מעולם עד שנות ה-90 של המאה

הקודמת.

ביחס להסתמכותו של ברק על מקרי פסילה של פעולה “מופרכת מעיקרה ובשל כך בלתי סבירה

לחלוטין”, טען השופט לנדוי, כי פעולה כזו ש”אף פקיד סביר לא היה יכול לעשותה”, נחשבת

לפעולה “שרירותית” וזוהי העילה לפסילתה.

כיום הרשויות אינם מאוזנות.

 

 

פסקי דין בולטים:

  • במספר פסקי דין נעשה שימוש רב בעילה של הסבירות, בנוגע למינויים ופיטוריהם של אישי ציבור וכן בביקורת על רשויות התביעה.

 

  • בשנת 1993 קיבל בג”ץ את העתירה לביטול מינויו של איש השב”כ לשעבר יוסי גינוסר לתפקיד מנכ”ל משרד השיכון והבינוי.

 

העותרים טענו כי התנהלותו של גינוסר בפרשת קו 300 וכן בפרשת עיזאת נאפסו, מלמדות, כי הוא חסר “אותן תכונות מוסריות וערכיות, הנדרשות מעובד ציבור בדרגה כה גבוהה.

לטענת השופטים, מיניו של גינוסר ייפגע באמון הציבור בשלטון ולכן דינו להתבטל, מפאת חוסר סבירות.

 

השופט ברק כתב בפסק הדין כי: “החלטת הממשלה פסולה היא. היא בלתי סבירה באופן קיצוני. הממשלה לא נתנה את המשקל המתאים לנזק שייגרם לשרות הציבורי ממינויו של גינוסר.

 

יש ביקורת רבה באקדמיה על השימוש המורחב בעילות אי הסבירות, כדי לפסול את החלטות ופעולות של המנהל:

 

  1. פרופ’ דניאל פרידמן ביקר את ברק ואת הרחבתה של עילת הסבירות בידי ברק. לשיטתו של פרידמן, אין סיבה להניח כי הסבירות של שופטי בג”ץ עדיפה על זו של השרים, ודאי לא בתחומי מומחיותם ואחריותם.

 

הרחבת העילה הכללית של חוסר סבירות, יצרה לפי פרידמן, מצב חדש, לפיו כל החלטה שלטונית נתונה למעשה לערעור בפני בית המשפט העליון. מצב זה גם הטיל חוסר ודאות קיצוני, שכן אין לדעת מה יחשוב השופט לחוסר סבירות, המצדיק התערבות משפטית.

“בית המשפט העליון איבד כמעט לגמרי את היכולת להבחין בין עניינים שעליו לטפל בהם, לבין עניינים שמחוץ לתחומו.

לטענת ברק: “איזה יתרון יש לכם על השר. לשר יש אנשים מקצועיים, לכם אין מנכ”ל, אתם לא מקצועיים.

כל החלטה שלטונית צריכה ערעור עפ”י פרידמן.

  1. פרופ’ מנחם מאוטנר: לדבריו, תחת הכותרת של מבחן משפטי – סבירות – חודר בג”צ, לתחום התפקידים של המנהל ולתחום הכישורים המקצועיים, שבהם מצוידות רשויות המנהל ובוחן היבטים של החלטות מנהליות, שאין הוא אמור לבודקם ושאין הוא מצויד בכישורים לבודקם.

בג”צ לעולם אינו אמור להפעיל ביקורת מהותית על פעולותיהן של רשויות המנהל. תפקידו לאתר את תחומי הפעולה שהדין קבע למוסדות ולבעלי תפקידים ולקבוע אם הם פעלו בגדר תחום הסמכות שלהם או מחוצה לו”.

            פרופ’ מאוטנר תיאר את הרחבת עילת הסבירות בשנות ה-80, כחלק מתהליך רחב של שינוי בתפיסתו העצמית של בית המשפט, מגורם חיצוני, המפקח על חוקיות פעולות הממשל וסמכותן, לגוף המתערב בתוכנן של  הכרעות המערכת הפוליטית.

            בפועל, בג”צ נטל לעצמו סמכויות חדשות ובלתי מקובלות וחדר לתחום סמכויותיה של הרשות המבצעת.

            השרים מפחדים לקבל החלטה. כי כשזה יגיע לביהמ”ש, בתפיסתו הלא מקצועית, הפועל רק עפ”י שיקול דעת.

 

עקרון השוויון:  הוא העקרון הכי בסיסי במכרזים. יש להתייחס ללקוח בלי ניגוד

עניינים, ללא אפליה.

חוק שוויון הזדמנויות בעבודה: מדבר על שוויון – נגזר מערך חוק יסוד כבוד האדם

וחירותו.

עריכת הסיכום

iw עִבְרִית
X