אחריות משפטית

סיכום שיעור 132236

Dana levi

Dana levi

פרטי הסיכום

קורס: אחריות משפטית

מספר השיעור: 132236

סיכום השיעור

הסמכויות של רשויות המינהל, במסגרת ההליך המינהלי.

כללי המשפט המינהלי מסדירים את היחסים הפנימיים של המנהל הציבורי. למשל: היחסים בין השר לבין הדרג המקצועי במשרד עליו הוא ממונה, וכן על היחסים בין הרשות המינהלית לפרט – זה הכי שכיח ופה נתמקד.

המשפט המנהלי עוסק באופן פעולתה של הרשות המבצעת. הציבור רוצה להרגיש אמון כלפי הרשות המבצעת, כי זה תוצר של בחירות של האזרח, לכן הם צריכים לעמוד בסטנדרטים של הגינות, שוויון, וכד’, שאנחנו מצפים הרבה יותר מאשר המגזר הפרטי.

המשפט המנהלי בא להגן על אינטרסים של יחידים ושל קב’ חברתיות שונות.

המשפט המנהלי עוסק בביקורת שיפוטית על פעולות המנהל.

המשפט המנהלי מסדיר ומבקר את נקודת המפגש בין השלטון לאזרח, כשאזרח מבקש סיוע ושירות מהגוף הציבורי.

הרשות המנהלית רשאית לפעול רק כשהיא מוסמכת לכך, שיש הסמכה מפורשת בחוק, או מובנת מתוך החוק.

הרשות מחויבת להימנע מלפגוע בזכויות יסוד של האזרח, וגם אסור לה לפעול ללא הרשאה חוקית.

 

עקרון חוקיות המנהל.

פיקוח על תקציבים: כל גוף מנהלי ומשרד ממשלה מחויב ע”פ חוק שיהיה פיקוח על תקציבים. יש הגדרות בחוק איך לחלק תקציב וכד’. כי מדובר בכספים ציבוריים, ולכן אי אפשר לעשות מה שאתה רוצה בכסף, וחייב לעבור בקרה המוגדרת ע”פ חוק.

העקרון מתייחס להגנה ב-2 רמות:

  1. סמכות מוסדית. רק מוסד מסוים יכול לפעול בנושאים מסוימים.
  2. סמכות פרסונאלית. מי בעל התפקיד שיכול לבצע את הפעולה המסוימת.

במידה ואדם טוען שנקבעה החלטה בניגוד לסמכות מוסדית/פרסונלית – נטל ההוכחה על הרשות המנהלית (ולא על התובע, כמו שקורה בכל יתר המקרים במשפט הישראלי), כדי להגן על האזרח הקטן.

ההסמכה היא לא רק של חוק, אלא גם של חקיקת משנה.

חקיקה ראשית – חוקים שמתבצעים בכנסת. עד כה התייחסנו לחוקים של חקיקה ראשית שנותנים סמכות.

אבל יש גם חקיקת משנה – שהשר למשל הוציא תקנה כדי לבאר חוק ראשי שקיים. אלא אם יש תקנה או חקיקה משנית שהיא מנוגדת לחקיקה ראשית, ואז היא לא תקפה ופועלים לפי חקיקה ראשית.

ככל שהפגיעה היא בערך יותר מרכזי ויותר יסודי, כך ביהמ”ש דורש עוד יותר שהסמכות של הרשות היא מובהקת. למשל ככל שהפגיעה בחוקי היסוד ובזכויות האזרח היא חזקה יותר, נדרוש יותר הוכחה לסמכות.

 

חריגים לעקרון חוקיות המנהל:

  1. הפעלת שיקול דעת: ביהמ”ש יכול לקבוע במקרים מסוימים שגם כשאין סמכות חוקית, אבל יש שיקול דעת לגיטימי שנדרש למילוי התפקיד.
    ס’ זה נכון בעיקר כשפעולת הרשות מגנה על אדם או על תקנת ציבור.
    או כשביהמ”ש מקיש מסמכות רשות בסוגיה אחת, על סוגיה אחרת דומה, ואז ביהמ”ש יגיד שפשוט יש “חור” בחוק ולכן צריך למלא את החור הזה.
    או כשפעולת הרשות מתיישבת עם מציאות חיים משתנה ומתפתחת. חקיקה איטית שלא התעדכנה.
    זה ס’ בעייתי, “סעיף סל”, שביהמ”ש יכול לאשר ולא לאשר כמעט כל דבר בנימוק של שיקול דעת. זה המון כוח לביהמ”ש, אבל מי מבקר את ביהמ”ש?
  2. הסמכות השיורית – פררוגטיבית. הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת. אם יש נושא שאין אף רשות שמוסמכת לנושא מסוים, הממשלה מוסמכת לעשות זאת. גם זה סוג של “חור” בחוק שהממשלה ממלאת.

 

חקיקה היא כללית ולא יכולה להקיף את כל הפעולות.

עקרון סמכויות העזר: אם לרשות אין הסמכה, וצריך לעשות משהו כדי לפעול לטובת האזרח, צריך להתיר לה.

 

השתק הרשות: כשהרשות פועלת לטובת האזרח, בניגוד לעקרון חוקיות המנהל, ולאחר מכן מבקשת לבטל את ההיתר. האזרח יכול לטעון טענת השתק. אם מישהו מסתמך על אישור שהרשות נתנה, אפילו אם בדיעבד מתברר שהאישור התבטל אח”כ כי לא היה סמכות, אפשר לטעון השתק. ואז או שמקבלים פיצוי, או שמאשרים לכם בדיעבד את האישור הזה, למרות שלכאורה לא היה אמור להיות ניתן לאשר.

 

מי שהוסמך לקבוע בחוק, רק הוא יכול לקבוע. לא משנה אם מי שממונה עליו אומר לו אחרת, בסופו של דבר רק הוא בעל הסמכות, והוא מחויב לפעול לפי הסמכות שלו, ואין חובה להקשיב לממונים עליו.

אבל גם כאן יש חריגים, כי המציאות מורכבת, ולפעמים דרגים בכירים כן מסוגלים להשפיע על דרגים נמוכים יותר. למשל: כשרשות שהיא מוסמכת, לעיתים חייבת להתייעץ עם גורמים בכירים אחרים כדי לקבל שיקול דעת.

 

אצילת סמכות: הרשות המנהלית יכולה לאצול את סמכויותיה על גורם אחר בתוך/מחוץ לארגון, רק בתנאי שהחוק מאפשר לה לבצע האצלה.

אבל גם כאן יש חריגים, בהם אפשר לבצע האצלה.

יש למשל הרבה דברים שהחוק מאציל על השר, והשר מאציל על גורמים אחרים את הסמכות.

בכל עת, הרשות המנהלית יכולה לבטל את ההאצלה.

גם הממשלה עושה האצלה לשר, והשר מאציל לגורמים אחרים, אפשר שיעביר גם את הסמכות או חלק מהסמכויות גם לעובד הציבור. צריכה להיות הסמכה.

 

עילת הסבירות: בעיקרון, המהות: כל עוד לא נפלו שיקולים זרים. ואז ביהמ”ש יטה לפסול.

מה זה סבירות? לא סביר – כשנשען על שיקולים זרים, אפליה וכד’. אבל לפעמים פשוט ביהמ”ש קובע שלדעתו באופן מהותי ההחלטה לא סבירה.

במשך השנים הסבירות במשפט הישראלי התרחב מאוד, מאז הנשיא ברק במיוחד. פוסלים המון החלטות של הרשות בשל אי סבירות. זה גורם לכך שהרשות השופטת נכנסת לשטח של הרשות המבצעת, ויש היום ביקורת על זה.

פס”ד דפי זהב של הנשיא ברק הפך למוכר, כשהשתמש ב”מתחם הסבירות” שאומר שהשופט יכול לקבוע אם סביר.

 

אפליה (העדפה) מתקנת: החוק צריך להיות ללא אפליה, אבל בפועל קורה שלעיתים נוצרה אפליה. ולכן מבצעים העדפה מתקנת.

עריכת הסיכום

iw עִבְרִית
X