וירולוגיה קלינית

סיכום שיעור 11

neomi

neomi

פרטי הסיכום

קורס: וירולוגיה קלינית

מספר השיעור: 11

סיכום השיעור

שיעור מספר 11 –

רטרווירוסים-

רטרו-וירוס הוא נגיף (וירוס) בו החומר התורשתי הוא RNA, ובתהליך הכפלתו מתבצע שעתוק לאחור של הגנום מ-RNA ל-DNA (מכאן השם “רטרו”). אחד הרטרו-וירוסים הידועים הוא HIV, הנגיף הגורם למחלת האיידס.

לרטרו-וירוס גנום המכיל שני גדילים זהים של RNA חד-גדילי חיובי. לאחר חדירת הווירוס לתא הוא מסתמך על האנזים רוורס טרנסקריפטאז (טרנסקריפטאז הפוך או reverse transcriptase) כדי לבצע סוג של שעתוק לאחור של הגנום שלו מ-RNA ל-DNA, ועל ידי אנזים אינטגראז (Integrase) הוא נכנס לגנום של הפונדקאי.

הווירוס עצמו מהווה מקום אחסון למטען הגרעיני הגנטי שלו. תהליך השעתוק לאחור מתרחש בציטוזול (נוזל הציטופלזמה) של הפונדקאי. כל גנום של הנגיף המשולב בגוף הפונדקאי נקרא פרו וירוס.

בעוד שהשעתוק במרבית התהליכים הביולוגיים מתרחש בדרך כלל מ-DNA ל-RNA, השעתוק לאחור מתעתק RNA ל-DNA. המונח “רטרו” בשם רטרו וירוס מתייחס לכך שהוא מפר את הדוֹגְמָה המרכזית של הגנטיקה.

היות שבתהליך השעתוק לאחור לא מתקיימת הגהה (תיקון שגיאות על ידי אנזימים), סוג זה של נגיפים עובר מוטציות לעיתים קרובות מאוד. דבר זה מאפשר לנגיף להגדיל את ההתנגדות לתרופות אנטי-נגיפיות במהירות; זו היא הסיבה העיקרית לכך שתרופות הניתנות לנשאי HIV ניתנות לרוב בשילוב תרופות נוספות ולא כתרופה יחידה (HAART).

הגנומים של רטרו-וירוסים מכילים בדרך כלל שלושה גנים המקודדים חלבונים אשר יכולים להימצא בנגיף הבוגר:

  • קודי gag בשביל הליבה והמבנים החלבוניים של הנגיף.
  • קודי pol לתהליך התרגום, האנזים פרוטאז והחלבון אינטגראז.
  • קודי env למעטה החלבוני של הנגיף.

שישה רטרו-וירוסים שזוהו בגוף האדם (ארבעה זני וירוס HTLV ושני זני וירוס HIV) תוקפים את תאי T של מערכת החיסון. מאפיין נוסף המשותף למשפחת הרטרו-וירוסים הוא מעטפת ליפידים המקיפה את המעטפת החלבונית. מעטפת זו חיונית לפעולתם.

מחקרים ברטרו-וירוסים הם אלו שהראו לראשונה סינתזה של DNA מתבניות RNA.

פרוטואונקוגנים שהופכים לאונקוגנים (משרים סרטן).

הרטרווירוסים מתחלקים ל 7 קבוצות .

מה ההבדל בין וירוסים לרטרווירוס?

• רטרווירוסים הם קבוצה של וירוסים, ולכן רטרווירוסים נושאים מאפיינים מיוחדים, שאינם נראים בווירוסים.

• וירוס מכיל חומר גנטי כמו DNA או RNA אבל רטרווירוס מכיל רק RNA.

• אם לנגיף יש דנ”א, הוא מכניס דנ”א לתא המארח, והוא משולב ישירות בגנום המארח בשלב הליטי, בעוד שלרטרווירוס יש רנ”א כחומר הגנטי שלו וצריך להמיר רנ”א לדנ”א לפני הכנסתו לתוך הגנום המארח.

אז, וירוסים יש תהליך שעתוק, בעוד רטרווירוסים יש תהליך שעתוק לאחור.

• הדור השני של הרטרווירוס עשוי להיות שונה מהדור הראשון בגלל חוסר הדיוק של תהליך שעתוק ההערצה, בעוד שדור שני הוא דומה לדור הראשון מבחינה גנטית, מאחר שלוירוס יש תהליך שעתוק נורמלי שהוא מדויק יותר מאשר תעתיק הפוך. בגלל השינויים הגנטיים העצומים בדור השני של רטרווירוסים, הטיפול במחלות הנגרמות על ידיהם קשה, לעומת הטיפולים למחלות הנגרמות מווירוסים. לדוגמה, HIV אין טיפול ספציפי, בעוד מחלות וירוס יש טיפול כמו כלבת או שפעת.

P53 הוא גן מדכא סרטן (TSG- tumor suppressor gene).

הוא ממוקם על כרומוזום 17. המיקום המדויק: 17p13.

גן זה הוא עובר מוטציות בהרבה גידולים סרטניים.

מוטציות בו או באחד חלבונים שבמסלול שלו נמצאו בכ- 80% מהגידולים של בני האדם.

מוטציות ב- P53 נמצאות לעיתים קרובות בסרטן ריאות של מעשנים.

יש חשיבות גדולה לפונקציה של p53 כי הוא בעל השפעה על הרבה גנים שקשורים לסרטן.

בהתחלה חשבו ש- p53 הוא אונקוגן מכיוון שהוא מסוגל לעשות טרנספורמציה סרטנית בתאי NIH-3T3.

אם הנוכחות של P53 הופכת תאים נורמלים לסרטניים, אז הוא לא גן מדכא מסרטן אופייני מכיוון שגן מדכא סרטן משפיע על התפתחות סרטנית בכך שהוא לא מתפקד- יש חסר שלו או מוטציה שפוגעת בתפקודו.

הגן p53 המקורי בודד מתאי סרטן ולא מתאים נורמלית. השוו את הרצף של p53 מתאים נורמלים ל- p53 מתאים סרטניים וההבדל ביניהם הוא מוטציה נקודתית.

human t cell leukemia 1 + 2 / :

ישנם 2 סוגי HIV :

HIV (ראשי תיבות של Human immunodeficiency virus, ובעברית: נגיף הכשל החיסוני האנושי) הוא נגיף מסוג רטרו-וירוס אשר גורם בהיעדר טיפול, לאחר תקופת זמן בת שנים ללא סימפטומים, למחלת האיידס (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) – מחלה קשה של מערכת החיסון. הנגיף זוהה לראשונה בשנת 1983.

HIV הוא רטרו-וירוס (כלומר, החומר התורשתי שבו הוא RNA חד-גדילי חיובי שמתועתק ל-DNA באמצעות שעתוק לאחור), HIV תוקף את תאי הדם הלבנים, אשר תפקידם הוא לאתר חיידקיםנגיפים ותאים סרטניים בגוף ו”לקרוא” לתאי דם לבנים אחרים להילחם בהם. הנגיף פוגע ביכולת ההגנה העצמית של הגוף והחולה באיידס מת ממחלות שבאופן נורמלי הגוף היה מסוגל להתמודד עמן ללא קושי, כגון שפעת ודלקת ריאות. גם סוגי סרטן מסוימים (בעיקר סרקומה, סרטן רקמות החיבור) נפוצים בקרב חולי איידס, כיוון שתאי הדם הלבנים באדם בריא נלחמים גם בתאים סרטניים.

מחוץ לגוף האדם הנגיף אינו יכול לשרוד לאורך זמן, אף כי בתנאי מעבדה הוא יכול לשרוד במשך כמה ימים עד כמה שבועות; על כל פנים, בניסויים אלו נבדקות דגימות שבהן ריכוז הווירוס גבוה מבגוף האדם. העובדה שבתנאים רגילים דם או נוזל אחר שהגוף מפריש מתייבשים במהירות הופכת את הסיכון להידבקות בנגיף מהסביבה לכמעט בלתי-קיים[2]עיקור פשוט באמצעות חימום או באמצעות חיטוי מביא להשמדה כמעט ודאית של הנגיף.

הנגיף אינו מועבר דרך אווירמזוןשתייה, או מגע פיזי רגיל. גם נשיקות אינן מדבקות מאחר שריכוז הנגיף ברוק נמוך ביותר, ויידרשו כמה ליטרים של רוק על-מנת לגרום להדבקה. עד היום לא נרשם מקרה של הדבקה ב-HIV באמצעות נשיקה. הנגיף גם אינו מועבר בעקיצת יתוש; יתושים שואבים דם מהאדם הנעקץ, אך לא מחדירים אליו דם.

השם איידס ניתן למחלה רק בשנת 1982, לאחר שבמשך תקופה מסוימת היא נקראה GRID (קיצור של Gay-Related Immunodeficiency, “כשל חיסוני של הומוסקסואלים”). מגפות מקומיות החלו בערים הגדולות של ארצות הברית, ובראשן ניו יורק וסן פרנסיסקו.

מגפת האיידס היא פנדמית (מגפה כלל-עולמית); נכון לתחילת המאה ה-21, ברוב המוחלט של המדינות המגפה אינה מראה כל סימן של ירידה בתפוצתה. מעריכים כי נכון ל-2003 למעלה מ-40 מיליון אנשים ברחבי העולם נושאים את הנגיף ; כ-27 מיליון מתו ממחלות הקשורות לאיידס; שיעור החולים במחלה במדינות העולם השלישי מהווה כ-90% מכלל החולים בעולם ; במדינות המערב קיימת יציבות יחסית במספר החולים. לאחר ירידה מסוימת במספר החולים באמצע שנות ה-90, חלה עלייה מחודשת בתחילת המאה ה-21.

HIV בגוף האדם

human immunodeficiency virus

דרכי ההידבקות

הנגיף חודר לגוף האדם באחת מהדרכים הבאות, שהמשותף לכולן הוא מגע ישיר וממושך בין נוזלי הגוף:

קונדום הוא אמצעי מניעה המסוגל למנוע הידבקות ב-HIV. הוא אמצעי המניעה האפקטיבי ביותר למניעת הידבקות ב-HIV; הוא מונע הידבקות בנגיף בלמעלה מ-98% מהמקרים.
  • יחסי מין – קיום יחסי מין עם נשא של הנגיף, ואגינלייםאנאליים או אוראליים, הוא הדרך הנפוצה להידבקות במחלה. הנגיף נמצא בכל הפרשות הגוף. באיברי המין (בשני המינים) ישנן נקבוביות סופגות מיקרוסקופיות, ולכן בקיום יחסי מין ללא אמצעי למניעת מגע ישיר – קונדום, ישנו סיכוי להידבקות. מין אוראלי נחשב בטוח כל עוד אין מגע של זרע או של דימום נרתיקי עם הרקמות הריריות שבפה. במיוחד גדול הסיכוי להידבקות במהלך מין אנאלי, בגלל דימומים פי הטבעת וברקטום הנגרמים בעקבות החדירה, ולפיכך הסיכוי למגע בין נוזלי הגוף גדול יותר[3].
  • הזרקת סמים – דרך נוספת נפוצה להידבקות במחלה היא שימוש בסמים בהזרקה. נוהג נפוץ במהלך ההזרקה הוא שאיבה של כמות קטנה של דם לתוך המזרק לפני ההזרקה, פעולה שמטרתה לקצר את תהליך ערבוב הסם בדם. כך נשארות שאריות מהנגיף בחוד המזרק, ובסביבה סגורה ולחה זו יכול הנגיף “לחיות” זמן רב יחסית לעמידותו באוויר הפתוח (שהיא, כאמור, קטנה). האדם הבא שישתמש באותו מזרק, יזריק לגופו יחד עם הסם גם את הנגיף. מדינות שונות החלו בסוף המאה ה-20 לחלק מזרקים בחינם וללא חשש להפללת המשתמשים בסמים, לאחר שהגיעו למסקנה שהתועלת מתרומתו של צעד זה למניעת ההדבקה בנגיף עולה על הנזק שבעידוד השימוש בסמים.
  • עירוי דם – עירוי דם שמקורו בתרומת דם נגועה, שיינתן לאדם בריא יהפוך אותו בוודאות לחולה. רוב המדינות (ובהן ישראל) בודקות כל תרומת דם מחשש להדבקה, ועם השתכללות הטיפול בנגיף סיכון זה נוטרל כמעט לחלוטין. בשנות ה-80 (ובעיקר בשנים 1982 ו-1983), כשהמודעות למחלה וטכניקות זיהוי הנגיף היו בראשיתן, נדבקו חולים רבים מעירויי דם נגועים. חולי המופיליה סבלו מכך במיוחד, שכן הם נדרשים לעירויי דם תכופים. בתחילת המאה ה-21 פותח פרוטוקול לפיו מבוצע טיפול בחימום לגורם קרישה VIII, החומר החסר בדמם של רוב חולי ההמופיליה והניתן להם כחלק מהטיפול. החימום משמיד נגיפי HIV אפשריים אך אינו פוגע בגורם הקרישה. בנוסף פותחה טכניקה לייצור גורם הקרישה באמצעים ביוטכנולוגיים בעזרת חיידקים; שיטה זו מחליפה בהדרגה את הצורך בעירויי דם לחולי המופיליה.
  • פצעים פתוחים – כאשר שני פצעים פתוחים ומדממים מגיעים למגע פיזי, ישיר וארוך ביניהם, קיימת סכנת הידבקות. סכנה זו קיימת בעיקר אצל צוותי הרפואה למיניהם, שמתגוננים מפניה בדרכים שונות ובהן שימוש בכפפות גומי.
  • מאם לתינוק
 ערך מורחב – היריון ו-HIV

קיים סיכוי של בין 15% ל-45% שאם נגועה ב-HIV תעביר את הנגיף לתינוקה. ההדבקה עשויה להתרחש בזמן ההיריון, בזמן הלידה או לאחר הלידה – באמצעות הנקה. הסיכוי להדבקה פוחת בעשרות מונים אצל אמהות אשר נוטלות תרופות נגד איידס, אשר יולדות את תינוקן בניתוח קיסרי ואשר נמנעות מהנקה. בארצות העולם השלישי העברה מאם לתינוק היא מדרכי ההדבקה העיקריות, זאת בניגוד למדינות המפותחות. ועם זאת בהיעדר תחליפי חלב אם מספקים במדינות המתפתחות – ההמלצה היא בכל זאת להניק בשל הסיכון היותר גבוה לתינוק בהימנעות מהנקה.

לאחר ההדבקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאים דנדריטיים הם אלו הנפלשים לראשונה על ידי הנגיף; לאחר מכן נודדים התאים הדנדריטיים ובתוכם הנגיף אל קשרי הלימפה, שם נוצר המפגש הראשוני בין הנגיף ובין תאי T. הנגיף נשאר לעיתים קרובות רדום בתאים דנדריטיים, במקרופאג’ים ובתאי T בלתי-מופעלים. תאים אלו יכולים להישאר מודבקים במשך שנים ארוכות, גם לאחר שתרופות הצליחו למגר את הנגיפים בשאר התאים.

משכו של שלב הדגירה קשה לחיזוי, והוא נע בין שנתיים ל-15 שנים. במהלך שלב זה, שבו האדם אינו חולה אך משמש כנשא, מתרבה הנגיף במהירות, אך ספירת תאי ה-T אינה יורדת אל מתחת ל-500 תאים למק”ל, כך שמערכת החיסון מסוגלת עדיין להילחם בהצלחה בזיהומים משניים התוקפים את הגוף. משך הדגירה שונה מאדם לאדם; הדבר תלוי בזני הנגיף הנמצאים בגוף, בכושרה הכללי של מערכת החיסון של החולה, בפרופיל הגנטי שלו ובמידת חשיפתו לזיהומים.

שלב “התפרצות המחלה” מתחיל כשספירת תאי ה-T צונחת אל מתחת ל-500 תאים למק”ל. בתחילת שלב זה תוקף הנגיף את המקרופאג’ים, המרכיב העיקרי של מערכת החיסון המולדת (כלומר, המרכיב במערכת החיסון אשר תוקף פתוגנים ללא כל אבחנה). כבר אז מורגשת ירידה ביכולת החיסונית של הגוף, שכן המקרופאג‘ים מהווים מחסום ראשוני חשוב בפני פתוגנים.

לאחר מכן חודר הנגיף לתאי דם לבנים המציגים על גבי הממברנה שלהם קולטן הקרוי CD4. תאים העונים לקריטריון זה הם מונוציטיםתאים דנדריטיים ובעיקר: לימפוציטים מסייעים מסוג T (באנגלית: Helper T cells). הנגיף נצמד לקולטן שעל גבי הממברנה ולאחר מכן חודר אל תוך התא. הנגיף, המכיל כאמור RNA, משתמש באנזים המצוי בקפסיד (הקופסית החלבונית העוטפת את החומר התורשתי) של הנגיף: רוורס טרנסקריפטאז. האנזים מבצע “שעתוק לאחור” – ויוצר סליל כפול של DNA מהסליל הבודד של RNA. ה-DNA שנוצר משתלב בכרומוזומים של הלימפוציט ומאוחר יותר משועתק ל-RNA, אשר בתורו מתורגם לחלבונים, כפי שמתרחש עם כל אחד מהגנים הרגילים שמרכיבים את החומר התורשתי של הלימפוציט.

תרגום הגנום הנגיפי (הכולל בסך-הכל 9 גנים) גורם ליצירת עותקים רבים של הנגיף בתוך הלימפוציט. ה-RNA הנגיפי מכיל, למעשה, “הוראות הרכבה” ליצירת נגיפים חדשים. הנגיף מנצל את מנגנון השכפול של הלימפוציט (שכן לנגיפים אין מנגנון שכפול עצמאי), משתכפל בצורה מסיבית וגורם למותו של הלימפוציט. לאחר מכן גורמים הנגיפים החדשים להרס ממברנת הלימפוציט; עתה יכולים הנגיפים לצאת מן התא ולהדביק לימפוציטים חדשים. במונוציטים ובתאים דנדריטיים משתכפל הנגיף גם כן, אך בדרך-כלל אינו מביא למות התא. תאים אלו מהווים, אם כן, מעין מאגר של נגיפים.

בחודשים הראשונים להידבקות מנסה מערכת החיסון להתמודד עם הנגיף, ומייצרת תאי B, אשר בתורם מייצרים נוגדנים הנצמדים לנגיף ומביאים להשמדתו. בהמשך מערכת החיסון אינה מסוגלת יותר לעמוד בעומס, המוערך ב-109 לימפוציטים מודבקים בכל יום וב-1010 נגיפים חדשים המיוצרים בכל יום. כמעט כל הלימפוציטים הנגועים שוכנים בקשרי הלימפה.

One of the obstacles to treatment of the human immunodeficiency virus (HIV) is its high genetic variability.[1] HIV can be divided into two major types, HIV type 1 (HIV-1) and HIV type 2 (HIV-2). HIV-1 is related to viruses found in chimpanzees and gorillas living in western Africa, while HIV-2 viruses are related to viruses found in the sooty mangabey, a vulnerable West African primate.[2] HIV-1 viruses may be further divided into groups. The HIV-1 group M viruses predominate and are responsible for the AIDS pandemic. Group M can be further subdivided into subtypes based on genetic sequence data. Some of the subtypes are known to be more virulent or are resistant to different medications. Likewise, HIV-2 viruses are thought to be less virulent and transmissible than HIV-1 M group viruses, although HIV-2 is also known to cause AIDS.

HIV-1]

HIV-1 is the most common and pathogenic strain of the virus. Scientists divide HIV-1 into a major group (Group M) and two or more minor groups, namely Group N, O and possibly a group P. Each group is believed to represent an independent transmission of SIV into humans (but subtypes within a group are not).[2] A total of 39 ORFs are found in all six possible reading frames (RFs) of HIV-1 complete genome sequence,[3] but only a few of them are functional.

Group M[]

With ‘M’ for “major”, this is by far the most common type of HIV, with more than 90% of HIV/AIDS cases deriving from infection with HIV-1 group M. This major HIV virus which was the source of pre-1960 pandemic viruses originated in the 1920s in Léopoldville, the Belgian Congo, today known as Kinshasa, which is now the capital of the Democratic Republic of Congo (DRC).[4] The M group is subdivided further into clades, called subtypes, that are also given a letter. There are also “circulating recombinant forms” or CRFs derived from recombination between viruses of different subtypes which are each given a number. CRF12_BF, for example, is a recombination between subtypes B and F.

  • Subtype A is common in eastern Africa.[5]
  • Subtype B is the dominant form in Europe, the Americas, Japan, and Australia.[6] In addition, subtype B is the most common form in the Middle East and North Africa.[7] It may have been exported from Africa when Haitian professionals visited Kinshasa in the 1960s and brought it to Haiti in 1964.[4]
  • Subtype C is the dominant form in Southern Africa, Eastern Africa, India, Nepal, and parts of China.[6]
  • Subtype D is generally only seen in Eastern and central Africa.[6]
  • Subtype E is found in Southeast Asia which is the dominant form for heterosexuals as transmission rate is much higher than most other subtypes. 
  • Subtype F has been found in central Africa, South America and Eastern Europe.[8]
  • Subtype G (and the CRF02_AG) have been found in Africa and central Europe.[8]
  • Subtype H is limited to central Africa.[8]
  • Subtype I was originally used to describe a strain that is now accounted for as CRF04_cpx, with the cpx for a “complex” recombination of several subtypes.]
  • Subtype J is primarily found in North, Central and West Africa, and the Caribbean[9]
  • Subtype K is limited to the Democratic Republic of Congo (DRC) and Cameroon.[8]
  • Subtype L is limited to the Democratic Republic of Congo (DRC). [10]

The spatial movement of these subtypes moved along the railways and waterways of the Democratic Republic of Congo (DRC) from Kinshasa to these other areas.[11] These subtypes are sometimes further split into sub-subtypes such as A1 and A2 or F1 and F2.[] In 2015, the strain CRF19, a recombinant of subtype A, subtype D and subtype G, with a subtype D protease, was found to be strongly associated with rapid progression to AIDS in Cuba.[12] This is not thought to be a complete or final list, and further types are likely to be found.[13]

HIV-1 subtype prevalence in 2002

Group N[]

The ‘N’ stands for “non-M, non-O”. This group was discovered by a Franco-Cameroonian team in 1998, when they identified and isolated the HIV-1 variant strain, YBF380, from a Cameroonian woman who died of AIDS in 1995. When tested, the YBF380 variant reacted with an envelope antigen from SIVcpz rather than with those of Group M or Group O, indicating it was indeed a novel strain of HIV-1.[14] As of 2015, fewer than 20 Group N infections have been recorded.[15]

Group O]

The O (“Outlier”) group has infected about 100,000 individuals located in West-Central Africa and is not usually seen outside of that area.[15] It is reportedly most common in Cameroon, where a 1997 survey found that about 2% of HIV-positive samples were from Group O.[16] The group caused some concern because it could not be detected by early versions of the HIV-1 test kits. More advanced HIV tests have now been developed to detect both Group O and Group N.[17]

Group P[]

In 2009, a newly analyzed HIV sequence was reported to have greater similarity to a simian immunodeficiency virus recently discovered in wild gorillas (SIVgor) than to SIVs from chimpanzees (SIVcpz). The virus had been isolated from a Cameroonian woman residing in France who was diagnosed with HIV-1 infection in 2004. The scientists reporting this sequence placed it in a proposed Group P “pending the identification of further human cases”.[18][19][20]

HIV-2]

HIV-2 has not been widely recognized outside of Africa. The first identification of HIV-2 occurred in Senegal by microbiologist Souleymane Mboup and his collaborators.[21] The first case in the United States was in 1987.[22] Many test kits for HIV-1 will also detect HIV-2.[23]

As of 2010, there are eight known HIV-2 groups (A to H). Of these, only groups A and B are pandemic. Group A is found mainly in West Africa, but has also spread globally to AngolaMozambiqueBrazilIndiaEurope, and the US. Despite the presence of HIV-2 globally, Group B is mainly confined to West Africa.[24][25] Despite its relative confinement, HIV-2 should be considered in all patients exhibiting symptoms of HIV that not only come from West Africa, but also anyone who has had any body fluid transfer with a person from West Africa (i.e. needle sharing, sexual contact, etc.).[26]

HIV-2 is closely related to simian immunodeficiency virus endemic in sooty mangabeys (Cercocebus atys atys) (SIVsmm), a monkey species inhabiting the forests of Littoral West Africa. Phylogenetic analyses show that the virus most closely related to the two strains of HIV-2 which spread considerably in humans (HIV-2 groups A and B) is the SIVsmm found in the sooty mangabeys of the Tai forest, in western Ivory Coast.[24]

There are six additional known HIV-2 groups, each having been found in just one person. They all seem to derive from independent transmissions from sooty mangabeys to humans. Groups C and D have been found in two people from Liberia, groups E and F have been discovered in two people from Sierra Leone, and groups G and H have been detected in two people from the Ivory Coast. Each of these HIV-2 strains, for which humans are probably dead-end hosts, is most closely related to SIVsmm strains from sooty mangabeys living in the same country where the human infection was found.[24][25]

Diagnosis]

HIV-2 diagnosis can be made when a patient has no symptoms but positive blood work indicating the individual has HIV. The Multispot HIV-1/HIV-2 Rapid Test is currently the only FDA approved method for such differentiation between the two viruses. Recommendations for the screening and diagnosis of HIV has always been to use enzyme immunoassays that detect HIV-1, HIV-1 group O, and HIV-2.[26] When screening the combination, if the test is positive followed by an indeterminate HIV-1 western blot, a follow up test, such as amino acid testing, must be performed to distinguish which infection is present.[27] According to the NIH, a differential diagnosis of HIV-2 should be considered when a person is of West African descent or has had sexual contact or shared needles with such a person. West Africa is at the highest risk as it is the origin of the virus.]

פתוגנזה של HIV 

יכול להדביק תאי T CD4 , לא רק אלא בנוסף מקרופגים , ותאים מילואידים .

כאשר ישנה חדירה של הנגיף באחת מהדרכים ישנם תאים דנדריטים המגיעים לבלוטות הלימפה ושם מודבקים תאי הT ושם מקבלים תסמינים קשים , לאחר מכן יש לוירוס אפשרות ל”התחבא ” אפילו מספר שנים , כאשר ישנה התעוררות הוא מחפש כימוקין אחר ומגיעים למצב של וירמיה מאוד גבוהה יש ירידה של תאי CD4 ברמה קיצונית  , ישנה גם השפעה של תאי CD8 .

כאשר ישנה ירידה קיצונית של CD4 נותנים קוקטייל. יש מצבים שמפתחים עמידות לקוקטייל  ובמצב כזה מכינים קוקטייל חדש (ישנם תופעות לוואי ) , לכן יש להיות במעקב כל תקופה מסויימת .

ההדבקה היא ליטית .

הוירוס חבוי בתאים דנדריטים ומקרופגים .

יכולים להשפיע על נויירונים ולכן יכולים להשפיע על דימנציה .

במחקרים של השתלות מח עצם , רואים כי גם השתלה לא מונעת את השתלתות הוירוס אם הוא חבוי אפילו בתא אחד .

rhabdovirus and retroviruse:

 

עריכת הסיכום

iw עִבְרִית
X